כוח רצון ונחישות הם המאפיינים של החזקים שלא כמו אנשים שלא מצליחים ללכת באופן עקבי בנתיב אליו הם יוצאים.
אדם בעל אנרגיה אך ללא נחישות הוא כמו משוטטים חסרי מטרה. האנרגיה שלהם מתבזבזת והם לא יכולים לעשות טוב למרות הפוטנציאל הגדול שיש להם. לכן, לא משנה כמה קטנות או גדולות המטרות שלכם, אם אינכם נחושים ואין לכם כוח רצון גדול, האנרגיה שלכם לא תניב תוצאות. נחישות היא משהו שדורש עבודה קשה ואתה עלול להתמודד עם הרבה קשיים להשיג זאת.
לא מזמן קראתי כתבה על עופר בר יהודה שפורסמה בעיתון ישראל היום. הכתבה התייחסה לפעולה נועזת במהלך מלחמת לבנון הראשונה. בהמשך גם הצלבתי קווי מתאר לאישיותו בבלוג האישי של עופר בר יהודה ומה הן התכונות המולדות והנרכשות הנדרשות בכדי לעמוד במשימות דומות לאלה שבהן עמד בר יהודה בשירותו הסדיר ובמילואים. כדי לתמצת את אלה- אספר לכם סיפור נהדר שקשור לכוח הנחישות.
ה "לאמה" של טיב נזכר בסיפור חייו כדי להדגיש את הנחישות. כשמלאו ללאמה חמש, אביו התקשר אליו ואמר, "בן, עכשיו זה הזמן שלך להצטרף לבית הספר. מחר, המשרת הזקן שלנו ייקח אותך לבית הספר על הסוס. בבית הספר תתקיים בחינת קבלה, אותה אתה צריך לעבור. לאחר שתעבור את הבחינה, תצטרך להישאר בבית הספר 20 שנה, עד שתסיים את השכלתך. ואם תיכשל, אז לעולם אל תחזור הביתה, כי אף אחד מעולם לא נכשל במשפחה שלנו."
נאמר לו לא להביט לאחור בזמן שהוא רוכב על הסוס לכיוון בית הספר. תשכח מכל מה שאתה משאיר מאחור. אל תבכה בזמן שאתה משאיר את ההורים שלך לבד בבית. הילד בן החמש היה ממש מודאג לשמוע את שלושת התנאים האלה שהציב אביו.
הוא לא הצליח לישון כל הלילה. הוא כל הזמן חשב על שלושת הדברים שציפו ממנו לעשות-אחד, לא לחזור אחורה בזמן שהלך לבית הספר, לא בוכה על ההורים והבית שנשאר מאחור ולעולם לא נכשל בבחינה.
הילד היה ער כל הלילה, אבל למרות כל הדאגות והפחדים, הנחישות שלו להשיג את שלושת הדברים האלה הייתה חזקה כסלע. למחרת, כשיצא לבית הספר רכוב על הסוס, הוא לא חזר לאחור, למרות שטף הדמעות שניסה לפרוץ דרך עיניו. הוא הצליח לא לבכות והגיע לבית הספר לבחינה. כשהילד הגיע, המורה ביקשה ממנו לשבת ליד דלת בית הספר בעיניים עצומות. הוא היה אמור לא לפקוח את עיניו עד שובו של המורה. לא משנה כמה ימים ייקח למורה לחזור, הוא היה אמור לשבת שם בעיניים עצומות ולחכות.
משרתו הזקן כבר חזר הביתה לאחר שהפיל אותו בבית הספר. ומכאן, הילד בן החמש נותר לבדו, בלי שום דרך לחזור הביתה.
הוא ישב שם בעיניים עצומות והמשיך בבחינה. הילדים האחרים בבית הספר התחילו להטריד אותו. הוא רצה להגן על עצמו ולהשיב מלחמה. אבל, הוא היה נחוש לעשות את משימתו לא להיכשל בבחינה, כפי שהובטח לאביו. הוא נשאר במקומו מבלי לפקוח את עיניו.
הוא היה רעב אבל הוא שלט ברעב שלו. הוא היה צמא אבל הצליח להשאיר את עיניו עצומות במשך שעתיים. אחרי שעתיים הגיעה המורה וחיבקה אותו. המורה אמרה שהילד פינה את הבחינה בכך שגילה נחישות עצומה. היה לו פוטנציאל ולכן הוא יכול היה לעשות משהו כל כך קשה. הוא התקבל בברכה ומחאו כפיים בכיתה. אז אמר לו המורה שלו, המורה אמר לילד, "בן, אל תראה את הילדים שהטרידו אותך כאויביך. הם נשלחו לבדוק את רמות הנחישות שלך. הם החברים שלך. יש צורך בכוח הנחישות והישארות איתנים בכל מה שתחליטו לעשות כדי להיבחן מול מצבים שליליים. למי שנחוש נגד כל הצרות, יש כוח רצון חזק".
הלאמה נזכר מימי ילדותו הראשונים ושנות הלמידה שלו בבית הספר. עם השנים הוא הבין שהוריו לא קפדנים וגם לא חסרי לב. כולם, כולל חבריו, מוריו והמשרת הזקן, היו סביבו למטרה מסוימת. כולם תרמו ביצירת סביבה שעזרה לו לצמוח ולהיות אדם בעל נחישות רבה וכוח רצון חזק.
כיום, הורים מספקים יותר מדי נוחות ויוקרה לילדיהם ומגבילים את טווח ההתקדמות שלהם מבלי לדעת. זה אולי נראה כמו הורות נהדרת עכשיו, אבל בטווח הארוך, הם הופכים את הילדים שלהם לחלשים וחסרי מטרה, כי הילדים לא צריכים להיאבק או להילחם על המותרות והשירותים האלה.
כוח הרצון שיש לנו הוא משהו שמעצב את עתידנו. בסיפור אחר של אושו הוא נזכר בחוויה שלו בביקור בגן, שם ראה צמחים ועצים שונים בעלי מאפיינים שונים. חלק מהעצים היו גבוהים, חלקם נמוכים, חלקם פרחים, חלקם קוצים, חלקם פירות, חלקם רק הציעו צל וירק.